כאשר אנו נוטלים מילדינו/אהובינו את הסבל/ההתמודדות המאתגרת, אנו מלמדים אותם שרגשות שליליים הם מפחידים ושגויים. רגש הוא רק רגש. הוא אינו יכול להיות נכון או לא נכון. נטיב לעשות אם לא ננסה לפטור אנשים מרגשותיהם באמצעות הסברים הגיוניים . מוטב לאפשר להם להרגיש, להיות שם עבורם באמפתיה (לנסות "להיכנס לנעליהם" ולנסות להבין מה הם חשים, אך גם "לצאת" מנעליים אילו), לחבק, להאזין, להביט, לשאול שאלה, להתבונן בצניעות ולנסות לעמוד בפיתוי ולהגיב – "אני יודעת איך את/אתה מרגיש/ה"... כי לעולם איננו יכולים להרגיש בדיוק איך משהו אחר מרגיש, כי רגש הוא ייחודי ואישי.
כאשר אנו מנסים לקבל על עצמינו את חייהם הפנימיים ורגשותיהם של האחר, ממקום של רצון לעזור להם, אנו גוזלים מהם את החוויה, משדרים להם שאנו לא סומכים על יכולת ההתמודדות שלהם ובכך משאירים אותם בתקיעות.
ילדה חוזרת ממפגש חברתי לא חיובי ואומרת – "אני שונאת את ....", פעמים רבות קשה לנו לראות את היקר לנו כואב ופגוע ואנו נוטים להגיב – "אל תשימי לב אליו", "הוא מקנא בך ,לכן מתנהג כך", "לא הגזמת בשונא?"
או ילד מועד ומשפשף את היד וכתגובה בוכה. יש ונרצה באופן, גם לא מודע, לעודד אותו ונאמר לו– "זה לא נורא", " לא קרה כלום", "זה רק שפשוף קטן", "תתגבר!", "תתנהג כמו גבר".
תגובות המבוגר מגיעות ממקום טוב, חומל, חיובי, ללא ספק, אך בכך אנו עלולים להמעיט בחשיבות של מה שהילד/ה עובר/ת, או ללמד אותם שישנם רגשות שמותר להרגיש וישנם שלא.
אי אפשר לרפא או לשנות את מה שלא מרגישים. להפך, רגשות שאנו מתכחשים אליהם נוטים להופיע כמו כדור שננסה לדחוף בכוח בבריכת מים. מה יקרה לו? ככל שנפעיל עליו לחץ, הוא "יחפוץ" לפרוץ החוצה אל פני המים.
אני מזמינה אתכם להקשיב במלוא הקשב, הזמינו את שלל הרגשות להתארח, רגש הוא רק רגש, כמו שהוא הגיע כך גם יעלם, לא להיבהל מרגשות שליליים, דווקא מהם בסופו של דבר צומחים.
תגובות